<h1>חדושי הר"ן — פסחים</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[פסחים כ"ד ע"א] אין לוקין על לאו שבכללות, הקשה הרר"א ממיץ דבפ' אלו הן הלוקין [מכות י"ג.] מני בכלל הלוקין לאו דנותר ופיגול ואמאי הא לאו שבכללות הוא, ותי' דלגבי נותר כיון דכתיב ביה בהדיא לגבי דידיה לא חשיב ליה לאו שבכללות ופיגול נמי גמרי' עון עון מנותר. ומיהו איכא למידק דבפ' בתרא דמכות פריך גבי זר שאכל עולה לפני זריקה דלוקה ולילקי נמי מדר"א דאמר כל שבקדש פסול ומאי קושיא והא לאו שבכללות הוא.
[פסחים מ"א ע"א] יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש, משמע דלא קאי עליה בלאו אלא דמתסר ממשמעותא דכי אם צלי אש, וליכא לפרושי דה"ק דליתיה בכלל נא ומיהו קאי עליה בלאו מדכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש, דא"ה הוה ליה לתנא למיתניה יכול אכל כזית חי יהא חייב משום נא ולא ה"ל למתני סתמא יכול יהא חייב, אלא ודאי ה"ק דלא לקי עליה משום דהוי לאו שבכללות, אבל איסורא מיהא איכא ממשמעותא דכי אם צלי אש. א"ר אכל נא לוקה שתים, נהי דרבא מודה בעלמא דאין לוקין על לאו שבכללות ס"ל דהכא לקי דכיון שפרט הכתוב לאו בנא ומבושל לקי נמי עלייהו משום כי אם צלי אש, ואביי ס"ל דאפי' בכה"ג אין לוקין על לאו שבכללות. א"ד חדא מיהא לקי, פירש"י ז"ל בחי ובחמי טבריא, ולא נהירא דא"כ ברייתא דקתני לעיל יכול אכל כזית חי יהא חייב דלא כאביי ודלא כרבא, ועוד דבסוף פ' המקבל [ב"מ קט"ו.] פליגי רב יהודא ורב הונא דרב הונא אמר חבל ריחים לוקה שתים משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל ורב יהודה אמר חבל ריחים לוקה א' ואמרי' התם לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב יהודה ורב הונא קמיפלגי דאמר רבא אכל נא לוקה שתים וכו' ומהדרינן אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה ע"כ לא קאמר רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא, ולפי פרש"י ז"ל היכי קאמר למאי אתא הא אצטריך לחי ולחמי טברי', לפי' פי' רת"ם ז"ל דלכ"ע אחי ואחמי טברי' לא לקי, וכי אמרי' לעיל דפסח שבשלו בחמי טבריה חייב, ממשמעותא דכי אם צלי אש קאמר אבל מילקא לא לקי, דאע"ג דאמרי' התם דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא, היינו משום דלישנא גופיה דלאו הוא, אבל כי אם צלי אש אדרבא לישנא דעשה הוא, הילכך לא מוקמינן ליה לשאר דברים ללאו אלא לאיסורא, ומיהו בנא ומבושל כיון שפרטן הכתוב ס"ל לרבא דלקי עלייהו נמי משום כי אם צלי אש, ואביי פליג עליה, ומיהו לא"ד קמא סברינן דאפי' אביי מודה דלהכי אהני גלויא דנא ומבושל שאם אכל נא ומבושל והתרו בו משום כי אם צלי אש שיהא לוקה כי היכי דאי אתרו ביה משום אל תאכלו נא, וללישנא בתרא מסקינן דלאביי לא לקי כלל משום כי אם צלי אש. שאין ת"ל כי אם צלי אש, אע"ג דאיצטריך כדדרשינן לעיל יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש, אפ"ה הכא סמיכות' קא דרשינן.
<h2>דף ו.</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] ותסברא ואמר(ינן) ריב"ל קול ומראה וריח אין בו משום מעילה, פירש"י ז"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן, והקשה רת"ם ז"ל דהא בגרירא דליכא איסורא דאורייתא לפי שהוא חופר כלאחר יד, פליג רבא ואסר בלא אפשר וקא מיכוין, וכיון שכן מאי קא מוכח ליה אביי לרבא, אלא דה"פ דכיון דלא אסירא אלא מדרבנן כל שהיא לצורך גבוה כי הכא סברא הוא דאפי' איסורא דרבנן ליכא. מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, וא"ת דהא תניא בפ' החליל [סוכה נ"ג.] דאשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קדש כדאיתא התם, והיכי שרי והא אמרינן דאיסורא איכא, ובירושלמי נמי דייק מינה דקול ומראה אין בהם משום מעילה, וצ"ע. אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, בדין הוא דהוה מצי למימר דס"ל כרבנן דאמרי והניחם שם מלמד שטעונין גניזה והוו להו שלשה כתובים ושלשה כתובי' ודאי אין מלמדין, אלא דעדיפא מיהא קאמר דאפי' לא ס"ל כרבנן ניחא דתרי מיעוטי כתיבי, ומיהו צ"ע למה לי תרי מיעוטי דהא בחד מיעוטא סגי. הכניסה לרבקה ודשה. כתבתיה בפ' אלו מציאות בס"ד [ב"מ ל'.].
<h2>דף יא:</h2>
[פסחים מ"ד ע"א] וכזית בכדי א"פ דאורייתא היא, פי' אילו איתיה לאסורא בעיניה פשיטא לן דמדאורייתא היא דמשנה שלימה שנינו בפ' אמרו לו [כריתות י"א:] חומר במין א' מבשני מינים שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית בכדי א"פ חייב, אבל ע"י תערובת שקלינן וטרינן הכא. ואלא מאי התר מצטרף לאסור אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי, כך היא הגרסא במקצת ספרי', ומשמע דמשבשתא היא, דאי איתא מאי הוה ס"ד דאביי דפריך לו לרב דימי כיון דלדידיה נמי קשיא, לכך נראה דלאביי ניחא דכי בעי איהו למימר דבכל איסורין שבתורה התר מצטרף לאיסור ה"מ לר"א דדריש כל וס"ל לאביי דר"א יליף כל איסורין שבתורה מחמץ בפסח ושאור, אבל רבנן דלא דרשי כל לית להו התר מצטרף לאיסור אלא בחטאת בלחוד דחולין מקדשים לא גמרי', ומ"ה ניחא ליה לאביי מאי דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי, אבל אי כזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי פליגי עליה. הנח תרומת תבלין דרבנן, בדין הוא דהוה מצי לשנוייה בדלית ביה כזית בכדי א"פ, ודאותביה נמי משתי קופות בדין הוא דהוה מצי לשנויי מין במינו דבטיל ברובא, דהא למאי דס"ל דבתרומה דאורייתא עסקינן ע"כ כשרבו חולין על התרומה עסקינן, דבדאורייתא אפי' ר"י מודה דבעי רביה כדאיתא בפ' הערל [יבמות פ"ב.], אלא דבעי לשנויי אפי' במין בשאינו מינו כגון קמח חטים בקמח שעורים דלא מנכר.
<h2>דף יג:</h2>
[פסחים י"ד ע"א] דאיכא משקין בהדי בשר, מכאן דקדק ריב"א ז"ל דמשקין מטמאין בפחות מרביעית דמשקין דבהדי בשר פחות מרביעית הוא, וא"ת דהא אמרינן בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"א.] גבי יין נסך ומטמא טומאת משקין ברביעית ובנדה [נ"ה:] נמי אמרינן גבי דם הנדה וחלב האשה שטומאת משקין ברביעית, תי' ר"ת ז"ל דמדאורי' בעי רביעית לטמא אחרים אבל מדרבנן מטמאין בכל שהוא, ולפי זה צ"ל דהשתא ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן דאי לא כיון דבהנך משקין דבצירי מרביעית אין מטמאין אחרים אלא מדרבנן למה לן לאוקומה דאיכא משקין בהדי בשר אלא כדאמרן, וכ"ת א"כ דס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן שלישי היכי משכחת לה, אי ע"י משקין תחלה נמי הוו, י"ל דמשכחת לה ע"י עצים ולבונה דחיבת הקדש מכשירתן וס"ל דמהניא חיבת הקדש אפי' לממני ביה ראשון ושני, א"נ ע"י משקין קודם שגזרו עליהם שיהיו תחלה, ומיהו לא מחוור דהיכי תיסק אדעתין דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן והא תנן במ' חלה [פ"ב מ"ח] כיצד תורמין מן הטהור על הטמא עושה חלה פחות מכביצה וכו' אלמא דאוכל מטמא אוכל מדרבנן מיהת, דאי לא למה לי לעשות חלה פחות מכביצה לסמכינהו אהדדי ויתרום מזו על זו, לפי' נראה דמשקין פחות מרביעית אפי' מדאורייתא מטמא וכי אמרינן התם דבעי רביעית היינו לפסול את הגויה כדאמרינן במעילה בפ' קדשי מזבח [י"ז:] דכל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית.
<h2>דף כ.</h2>
[פסחים ל"ג ע"א] נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, פי' רת"ם ז"ל שנתכוון לזה שחתך אלא שחשב שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, דאי נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר מאי אריא דנקט תלוש אפי' נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור הואיל ולא אתעבידא מחשבתו, דהא תניא בהדיא בפ' ספק אכל [כריתות כ'.] היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות את זה וכבה את זה פטור.
<h2>דף כא:</h2>
[פסחים ל"ג ע"ב] לאימת מתכשרי לכי סחיט להו לכי סחיט להו ליכא שיעורא, מכאן תשובה למה שכתב רש"י ז"ל בהרבה מקומות שהאוכל מקבל טומאה בכ"ש אלא דלטמא אחרים בעינן כביצה, ופי' טעמו של דבר מדתניא בספרא מכל האוכל מלמד שמק"ט בכ"ש יכול שיטמא אחרים בכ"ש ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצ', ושמעתין קשיא עליה דהא אמרינן לכי סחיט להו ליכא שיעורא, וע"כ אפי' לטומאת עצמן קאמרי הכי, דליכא למימר דלטמא משקין דוקא קאמרי', דהא ס"ל השתא דמשקין מבלע בלעי, ואי אטמי ליה אוכלא איטמי ליה נמי משקה, אלא ודאי משמע דמדאורייתא אפי' לטומאת עצמן בעי' כביצה אלא רבנן הוא דגזרי לטומאת עצמן בכל שהן, וההיא דספרא אסמכתא היא, ובשמעתין בטומאת דאורייתא עסיקינן, אבל ר"י ז"ל אמר שאפשר להעמיד דבריו של רש"י ז"ל, ואמר דכי היכי דמאשר יאכל נפקא לן דלטמויי אחרים בעינן כביצה דמשמע לן אוכל הנאכל בבת א', ה"נ לענין הכשר לא מקבל הכשר בפחות מכביצה דעליה קאי אשר יבא עליו מים, ומ"מ רש"י ז"ל עצמו חזר בו בפ' אותו ואת בנו [חולין פ"ב.] בשמעתין דפרה מטמאה טומאת אוכלין שהקשה ז"ל למה (לא) [לה] קבלת טומאה הא גופה מטמאה אדם ובגדים, ותי' דכה"ג פרכינן בכריתות פ' דם שחיטה [כ"א.] ומפרקינן כגון שחפהו בפחות מכביצה בצק, אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל הבצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין, ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא, וכי נגעי ביה אוכלין אחריני טהורין הן שאינן נוגעין בנבלה אלא בבצק, ע"כ, אלמא ס"ל דבין לטומאת עצמן בין לטומאת אחרים בעי' כביצה, וכתבתי עוד בזה בפ' השוחט [חולין ל"ד. ע"ש בחי' רבנו] בס"ד.
<h2>דף כג.</h2>
[פסחים ל"ו ע"א] האוכל נבלה בי"ה פטור, דווקא כשנתנבלה מערב י"ה, אבל נתנבלה בי"ה חייב דחיילי עלה איסור נבלה ואיסור י"ה בבת א', ובאיסור בת א' אפי' ר"ש מודה. מי קרי' עני עוני קרי' ור"ע האי דקרי עוני וכו', הקשו בתו' והא אמרי' בפ' לולב הגזול [סוכה ל"ב.] גבי לולב כפת כתיב ולא אמר כפות קרי ויהא צריך ליטול שני לולבין, תי' ר"י ז"ל משום דסמכו אפרי עץ הדר דלא משמע אלא חד ומש"ה מודו כ"ע התם דמסורת דרשינן ולא מקרא.
<h2>דף כד:</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] כל (האומר) [העומד] לזרוק כזרוק דמי, ומיהו כי נזרק שלא לשמו אגלי מילתא דלא הוי כזרוק, וא"ת דפ' המנחות והנסכים [מנחות ק"ב.] אמרי' דפגל בזריקה מטמא טומאת אוכלין לר"ש משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. אלמ' דאפי' בזריק' בפסול אמרי' בי' כזרוק דמי, וי"ל דלגביה גופיה דזבח חשוב כזרוק אע"ג דפגל בזריקה, אבל גבי דברים המתקדשים לגבי זבח כגון לחם לא חשיב כזרוק. כשרות היו, וא"ת מאחר שכשרות היו למה משהין אותן עד שעת איסורן וי"ל דס"ל כר"ג דאמר לקמן תרומה כל חמש ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלין האחרונה בסוף ה' וכן משמע בירושלמי.
